<h1>ספר החינוך מצוה קנ"ג</h1>
<h2>דף ו.</h2>
שנצטוינו לבדוק סימני בהמה וחיה כשנרצה לאכול מהן, והן מעלת גרה ושוסעת שסע, שנאמר [ויקרא י"א] זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה וגומר. ולשון ספרא, אותה תאכלו, אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, כלומר ונלמוד מזה לאו לבהמה טמאה, ולאו כזה נקרא לאו הבא מכלל עשה, ונאמר במקום אחר [ויקרא כ'] והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, וכתיב עוד [ויקרא י"א] להבדיל בין הטמא ובין הטהור. משרשי מצות איסור המאכלות כתבנו למעלה באזהרת טרפה וחלב מה שידענו, והוא השורש המספיק כפי הפשט לכולן. ועניין הצוואה לבדוק סימניהן הולך אחר טעם איסורן, שכל מה שבא לנו איסור עליו ראוי ומחוייב עלינו לבדקו יפה. והנני לא חשכתי עטי מכתוב דברי הרמב"ם זכרונו לברכה בכאן שחשב המקרא הזה למצות עשה מפני שיעדתי ברוב דברי לכתוב המצות על הסדר שחשבם הוא, עם היות לבי נאחז בענין זה בסבת הרמב"ן זכרונו לברכה שכתב שאין ראוי שנמנה בדיקת סימני טהרה בבהמות מצוה, כי באמת אחר שאסרה לנו התורה קצת הבהמות על כל פנים יתחייב להודיענו סימני הטהורות להפרישנו מן האסור, ואין זה ראוי כלל להחשב בחשבון מצוה, והוא הדין והוא הטעם גם כן בבדיקת עופות ודגים וחגבים שיחשוב הרמב"ם זכרונו לברכה לשלשה, והרמב"ן זכרונו לברכה לא יחשבם. מדיני המצוה שכל בהמה וחיה שמעלת גרה אין לה שנים בלחי העליון, וכל בהמה בעולם מעלת גרה היא ומפרסת פרסה חוץ מן הגמל, וכל שמפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מן החזיר, ועשרה מינין הן בין בהמות וחיות המותרין, מיני בהמות הידועות והן שור כבש ותיש, ושבעה מיני חיה המפורשין בכתוב [דברים י"ד] איל וצבי וגומר. וכמו שאנו צריכין לדעת סימני הכשרות להבדילן מן הטמאות, כמו כן אנו צריכין לידע אי זו היא מין בהמה ואי זו מין חיה מצד החלב, שחלב בהמה אסור וחלב חיה מותר, כמו שכתוב באזהרת החלב למעלה, ועוד שדם החיה טעון כסוי ולא דם בהמה. וסימני החיה במה היא חלוקה מן הבהמה לא נאמר בתורה, אבל מפי השמועה למדנו שהיא ניכרת בקרניה, שקרני החיה עשויות כן, כרוכות חדוקות חדורות, כרוכות כקרני השור, חדוקות כקרני העז ויהיה החדק מובלע בהן, וחדורות כקרני הצבי, לפיכך כל שאין לה סימנין אלו בקרניה חייב אדם לנהוג איסור בחלבה. והמוצא חיה בלא קרנים שאין יכול לבודקה בקרניה, אם מכירה בצורתה יפה כגון שהורגל בהם מותר לו לבטוח בהכרתו ולא נאמר שיהיה צריך לבדוק בקרנים על כל פנים. ויתר פרטיה בחולין [נ"ט ע"א]. ונוהגת בכל מקום בכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא בדק אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אף על פי שמצא אחר כן שהיתר אכל ביטל עשה זה של בדיקת הסימנין.
